Previous Entry Share
And the world goes on ....
Kira
winged_prince
החיים ממשיכים.
השירים ברדיו נשארו בדיוק אותו הדבר, הסרטים בטלוויזיה הם אותם הסרטים בדיוק, אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, רואה את אותם האנשים, חולמת את אותם החלומות ... שום דבר לא השתנה? רק שיש בן אדם אחד, שלא נמצא כאן יותר.
לפעמים אני שוכחת, כאילו כלום לא קרה. הרי הייתי רואה אותה פעם בכמה חודשים בביקור במרכז או בביקור שלה בבאר שבע. וזה הגיוני שהיא לא כאן עכשיו, שהיא בטח אצלה בבית ... אבל עוד כמה שניות של מחשבה זורקות אותי בחזרה ליום חמישי האחרון, לפעם האחרונה שראיתי אותה ואז אני נזכרת, היא כבר לא כאן, לא בבית שלה, ולא באף מקום. היא מתה.

סבתא שלי הייתה בת 86. היא עברה מספיק בחיים שלה. היא עברה מלחמה, היא עברה את מות בעלה ואת מות בנה הבכור. היא הייתה כבר חולה, היא הייתה עייפה מהחיים ... וביום חמישי האחרון , 23.12.2010 החיים הארוכים שלה הגיעו לסיומן.
אותו היום התחיל בדיוק כמו כל הימים האחרים - בבוקר היא קמה לבד, אכלה וישבה במטבח ודיברה עם בני הבית. אחר כך הגיעה המטפלת שלה, והם בילו זמן ביחד, אחר כך הגיעה הנכדה השנייה והנינה ורק אחר כך, היא לא חשה בטוב ואבא שלי, שלחלוטין במקרה היה במרכז הארץ הגיע, ישב ודיבר אייתה לפני שהאמבולנס הגיע. הוא לא מפסיק לדבר על זה מאז, על המתנה הזאת שהוא קיבל, על הזכות שנפלה לו לבלות את הדקות האלה עם אימא שלו ... אחר כך לקחו אותה לבית חולים ושם היא כבר איבדה הכרה ומצבה התדרדר. 
אני הייתי במרכז באותו היום, במבחנים לעבודה חדשה. רק אחרי סיום המבחנים שמעתי שסבתא מאושפזת. רציתי לנסוע לבית החולים אבל לא מצאתי אוטובוס שמגיע לשם בשעות הערב, הייתי קרובה פשוט לחזור לבאר שבע, או לישון בתל אביב ולנסוע למחרת אבל משהו דחק בי לנסוע עכשיו, מיד, מהר...לא לחכות. אז לא חיכיתי. ונסעתי. 
אני כבר לא הספקתי לדבר אתה. היא הייתה כבר ללא הכרה. רק ישבתי אתה ומדי פעם קראתי לה בקול, אולי במקרה היא שומעת, שתדע שהיא לא לבד. 
היא התדרדרה מאוד מהר, אני ואבא שלי הסתכלנו על המסך שמודד את נתוני החיים שלה וראינו איך קצב הלב שלה צונח לאט לאט ואיך החיים הולכים ממנה.
עד שברגע אחד, ב 23:30 בלילה הכל נגמר. וכל מה שיכולנו לעשות זה להיפרד ממנה.
אני אוכלת את עצמי על זה שלא צלצלתי אליה כשהייתי אמורה כדי להודות לה על המתנה לחנוכה. "תמיד יש את מחר" חשבתי. "אם היום לא תפסתי אותה, יש את מחר". מהיום אין לי יותר מחר. אין לי יותר סבתא. למה לא התקשרתי? למה לא היה לי את התענוג האחרון הזה של לדבר איתה עוד פעם אחת אחרונה?
אני כותבת את זה ועכשיו לא מאמינה שזה באמת קרה, היום הזה נראה לי כמו חלום, חלום הזוי רחוק ולא מציאותי אבל המוח שלי יודע שזה לא היה חלום, שהיא באמת לא כאן יותר ... אני יודעת שזה טבעי, אני יודעת שזה היה זמנה, אני יודעת שהיא הלכה בשקט, עם מינימום סבל, אני יודעת שהיה יכול להיות גרוע יותר .. אבל זה לא בהכרח עוזר, זה אולי מנחם מעט, אבל לא סוגר את החלל שנשאר.
ביום שישי אחרי הלוויה, עמדתי בחדר שלה, והכל שם כלכך מוחשי, כאילו היא רק הלכה לכמה דקות ותחזור. המשקפיים שלה, והעיתון והמיטה שלא סודרה, התרופות שלה על השידה ... רק המראה המכוסה בבד שחור רומזת שמשהו קרה.

סבתא אנה, נוחי על משכבך לשלום. אם יש גן עדן, אני מקווה שפגשת שם את סבא והתאחדתם עם בנכם הבכור. 
אוהבת, לתמיד. 
 

?

Log in